יום רביעי, 24 ביוני 2015

מיזנטרופיה אהובתי

ימים שלמים לשכב איתך ככה,
רק אני בחדר, רק אני שוכב.
ורגעים משחק שירה עכשיו נחה,
בראש שלי הכל, המציאות כבר תאכזב

אותנו,
אני מוצא סיבות טובות להיות לבד,
כמו להחליף מיתר בתוך בקבוק שמפו
כמו לנקות את החלב
כי כבר עברתי את האמצע,
ומשום מה את עוד פה.

המציאות שלי פלואידית,
היא לא תשתנה.
והבדידות שלי נעשית פרנואידית,
היא לא תבין במילא,
כלום מזה בכלל לא משנה.

תני לי רגע להרשים אותך,
אני אשלוף שפן מתוך ארון הנפש הצפוף.
תני לי רגע לנסח את עצמי מולך,
מילים מילים מילים בתוך עיניים,
לא שוקעות בתוך הגוף.

בד בבד בעור חשוף, לבד,
שעטנז של בדידות,
ההצגה נגמרה,
נשארת בי הדמות.

בד בבד לכרוך סביבי, זה נועד,
זאת רק רוח שטות,
אל תילחצי,
בואי נקרא לכל זה אומנות.

יום שבת, 30 במאי 2015

פגישות

ובסוף זה בכלל לא נפגש
אז למה קוראים לזה
פגישה?
הצד שביקש,
נו הזה
שדוחף, שמניע
שהכל יסתדר מעצמו
על הטוב ביותר
שאהיה שם מבלי שאחשוב
ולפגוש באחר
בעצמי באמת, 

מקרוב מקרוב.
ואותה
והצד שרצה
נו את זה
הריחוף, הריקוד
הסרת מחסומים,
התפשטות
במרחב שבין שני ילדים
במשחק שתווים בקורי אור דקים
לשחרר מעצמו בלי פחדים, בלי פחדים
ולמתוח עוד רגע, כמה שניתן
רק שלא ייקרעו הקורים! עוד ניתן,
רק שלא תסתכלי לי בפנים. אז לאן?
עוד ניתן! זה צועק מבפנים: עוד ניתן!
וההבטחה שלי לאושר היכן?
יש מרחב
ליד הזמן,
בצד הדרך,
מחכה שאהיה מוכן
בצד הדרך.
ואגב זמן
אז אין טוב מן ההווה,
ואין בינוני סביל ממני.
היום היא ישבה שם
ואני כאן
והכול היה במקומו-
ילדים רצו ערומים בנינו
הלוך ושוב,
דילגו מעל משוכות,
ושנינו
במקום לשחק שילמנו חובות.
ועכשיו כבר אסור עוד, קיבלת מספיק
הקור, שניתק עוד בטרם נתווה,
נתלה ואוחז געגוע דביק.
אז נו תגידי
למה קוראים לזה פגישה?
ובסוף זה בכלל לא ניפגש.

יום שלישי, 26 במאי 2015

מחשבות על חינוך

הנני מורתי, הביטי בי!
ראי כיצד אני מפנים את שיעוריך.
הסתכלי איך גם אני צומח שוב,
כמו החיטה,
כמו הדשא הרטוב,
כמו חילופי עונות.

הנני מורתי, הביטי בי!
וראי אותי ממלא אחר מטלותיך.
הביטי בספרים המתמלאים בכתב ידי,
כברכות חורף,
כאגם הכינרת הקדוש,
וכבר עומדות מחברותי להתמלא,
ולגלוש.

הנני מורתי, הביטי בי
וראי כמה בודד נותרתי
במעלה דרכך ומשעוליך
בדרך לחכמה
היכן אני?

שיחה על אדם

ונעשה אותו כמו לב;
נעטוף אותו עור של לב,
ונלביש אותו בבד אדום,
נלחץ ונשחרר כדי שידע אושר וכאב,
ונשמור עליו עד אשר יידום.

חיוכים

בכל פעם שאת עוברת לידי את מחייכת אליי,
ובכל פעם מנסה לחייך לך בתשובה.
ובכל פעם נזכר כשאת חולפת על פניי
שהפרצוף שלי לא יודע לחייך בחזרה.

אז כמו שהירח בראש חודש מחזיר
צל חיוור עם פס כסוף מאור השמש,
כך אני מותח את פניי ומחוויר לך,
אני רק כפל לחי מנוקדת נמש.

יום שני, 11 במאי 2015

פוסט מורטם- מקץ פגישה

- מעניין אם הוא הבין מה קורה בנינו.
- מעניין, מה קורה בנינו באמת?
- העיקר שכעת כבר ניתן לחבק,
הרבה יותר קל לנו בין הידיים.
- נכון, אך לי לא נעשה קשה.
- תראי, בהתנצלויות אני מתחיל,
למה לא תתני לנו לשקוע קצת.
- הרי הנה, נתתי לחבק.

*

- הסברים שאני מציע לך, תנוח דעתך.
- דעתי אינה מונחת בסבר הפנים.
תן לי עוגיות סומסום,
תן לי קפה, מחוזק, עם משקעים,
תן לי משהו לנעוץ בו את שיניי,
תן לי משהו לחמם בו הידיים.

בסוף, הרי הרסת את הכל.

- באמת? כמה כיף לדעת,
שהיה מה להרוס.

*

- צריך להספיק לתשע ארבעים,
אז שב צמוד אליי,
אינני זקוקה להסברים,
אלא למשהו לחמם בו את הידיים.
תבין,
עכשיו, כמו אז,
הלילה זה אתה.

פוסט מורטם- תכתובת

קיבלתי מכתבכם ובו שאלתם קר.
כשהלכתי, לא הסכמנו על פרידה,
ולעדכן, ולהחליף חיים שלמים
במשפטי מפתח.

אמור כיצד מתקדמים המפגשים.
אמור מי נכנס בפתח דלתך.
תאר את הריח שלך, רק בסימני פיסוק
שיהיה קל להבין כשקוראים בדרך.

ואני עונה כיהודה,
כאשר ציווני אבי,
הבוגד, אשר נטל בנשיקה ללחיה,
לא תבינו אותי.

יום שבת, 25 באפריל 2015

ארורים I (סיפור בהמשכים)

I

הבן זונה הארור מתעורר.
תן לו להתעורר.
שמע, מה נעשה איתו? אחד כזה יכול לגמור אותנו.
תן לו להתעורר.
תראה, עוד כמה שניות הוא יהיה מספיק צלול כדי להרגיש בנו בחדר, ואז שום דבר לא ימנע ממנו...
אני אמנע ממנו. כשהוא מרים את הראש, שחק אותה כאילו הרגע נכנסת לחדר. אני אשאל לאן הלכת ואתה תגיד לי שכשראית שהוא מתמוטט מהסחרחורת פחדת שזה רציני והלכת לטפל בעניינים בחוץ, רק עד שהוא נעמד בעצמו על הרגליים.
וכשהוא יצא לשם ויראה לאיזה צרות הכנסתי אותנו הפעם? שמע, הוא יהיה ממש עצבני הבן זונה הארור. אתה לא יודע לאן אתה נכנס עם זה.
ואתה יודע? אתה יודע לאן אתה נכנס? תראה, כמו שאני מבין את זה כרגע, שנינו כבר פה, ואנחנו פה מספיק זמן כדי שזה כבר לא ישנה אם נישאר. אף אחד בחוץ ממילא לא יזהה אותו אם הוא ייצא עכשיו, אז סתום את הפה הפחדן שלך ותמלא אחר ההוראות. עכשיו שתוק, הנה הוא קם.

חצי חיים

קראתי פעם באיזה ספר, שלכל בן אדם יש מספר פעימות לב, קבוע מראש פחות או יותר. מיום לידתנו אנחנו בעצם סופרים אחורה, פעימה אחר פעימה, לסוף ידוע מראש. יש משהו קודר במחשבה הזאת.
כל זה כמובן לא נכון. הרי אני יודע כמעט בודאות, שאלה לא פעימות הלב שלנו שנקבעות בלידה ונספרות לאחור אלא פעימות הרגש. לכל אחד מאיתנו הוקצבה כמות מסוימת של פעימות רגש, וכיצד לחלק אותן תלוי בכלל בנו. טוב, בערך תלוי בנו. וברור גם שחלקנו נידון לחיים קצרים ואכזריים כיוון שנולדנו רגישים יותר מאחרים. פעימות הרגש של אלה דופקות במהירות בלתי נשלטת, מאלצות אותם להספיק כמה שניתן, לתפוס הכל בשתי ידיים לפני שייעלם, כל עוד הם עוד כאן, חיים. מרגישים. אני אחד מאלה.
למעשה אני יודע שאין אמת במחשבה הזאת, כי היה הדבר נכון, היה מותי נקבע מזמן. אני חייתי את חלקי בפעימות הרגש בפזרנות ובזבוז. חייתי את חלקי, ואולי גם לוויתי מאחרים. ולכן זה כל כך מפחיד אותי, בכל פעם שאנחנו מדברים. לפעמים אני מרגיש שבשיחה אחת איתך אני מאבד חצי חיים. אבל חי, בשיחה אחת איתך, כמה אני חי.

בכניסה לבניין האקדמיה למוזיקה ומחולות 
נפרדות אחת מהשניה שתי קבוצות. 

במעלה המדרגות עולים 
יצורים גרומים וטרוטי עיניים, 
לבושים מכנסי קורדורוי 
ונושאים מזוודות בגדלים שונים,
על הכתפיים.


אל המדרגות היורדות פונות נשים
במכנסי טיץ וחיוך חינני.

חושבים שניתן לומר מי מאושר
רק על סמך מראה חיצוני?








נפח

כמה נפח צריך לתפוס
בשר, דם, עור ועצמות,
גידים, שרירים, נימים, ורקמות,
איברים, בלוטות, שסתומים וצינורות,
נוזלי מופרשים ומערכות סגורות.


התלכדות קבוצות של מנגנונים,
נוירונים על גבי תאי עצב,
ותאי שמחה
ותאי זיכרון
ושכחה.

משאבות ומדחפים,
פירוק מזון ופירוק תאים,
כדוריות אדומות, לבנות ומפרקים כדוריים,
שלפוחית וכיבה, לב, לבלב כבדים וקלים.

עצמות השמע, פטיש, סדן, ארכוף.
מתנוכי האוזניים ועד עור התוף.
ציפורניים ושיער, שגדלים בלי סוף.
נמשים על פני העור והעוויות פנים,
שרירי טבעת וריצפה, שעוזרים לדלק לא לדלוף.

קנה וושת, בלוטות טעם וווסת,
רחם לחלקן,
וכדורי עיניים בשפע, כמעט שניים לכולם .

אז כמה נפח צריך לתפוס אדם,
על מנת שכל זה ייחשב?
כמה הוא צריך כדי לקבל את הזכות,
המפוקפקת, החמקמקה,
שיכירו בכך שיש לו רגשות?