ארורים I (סיפור בהמשכים)

I

הבן זונה הארור מתעורר.

תן לו להתעורר.

שמע, מה נעשה איתו? אחד כזה יכול לגמור אותנו.

תן לו להתעורר.

תראה, עוד כמה שניות הוא יהיה מספיק צלול כדי להרגיש בנו בחדר, ואז שום דבר לא ימנע ממנו...

אני אמנע ממנו. כשהוא מרים את הראש, שחק אותה כאילו הרגע נכנסת לחדר. אני אשאל לאן הלכת ואתה תגיד לי שכשראית שהוא מתמוטט מהסחרחורת פחדת שזה רציני והלכת לטפל בעניינים בחוץ, רק עד שהוא נעמד בעצמו על הרגליים.

וכשהוא יצא לשם ויראה לאיזה צרות הכנסתי אותנו הפעם? שמע, הוא יהיה ממש עצבני הבן זונה הארור. אתה לא יודע לאן אתה נכנס עם זה.

ואתה יודע? אתה יודע לאן אתה נכנס? תראה, כמו שאני מבין את זה כרגע, שנינו כבר פה, ואנחנו פה מספיק זמן כדי שזה כבר לא ישנה אם נישאר. אף אחד בחוץ ממילא לא יזהה אותו אם הוא ייצא עכשיו, אז סתום את הפה הפחדן שלך ותמלא אחר ההוראות. עכשיו שתוק, הנה הוא קם.

חצי חיים

קראתי פעם באיזה ספר, שלכל בן אדם יש מספר פעימות לב, קבוע מראש פחות או יותר. מיום לידתנו אנחנו בעצם סופרים אחורה, פעימה אחר פעימה, לסוף ידוע מראש. יש משהו קודר במחשבה הזאת.
כל זה כמובן לא נכון. הרי אני יודע כמעט בודאות, שאלה לא פעימות הלב שלנו שנקבעות בלידה ונספרות לאחור אלא פעימות הרגש. לכל אחד מאיתנו הוקצבה כמות מסוימת של פעימות רגש, וכיצד לחלק אותן תלוי בכלל בנו. טוב, בערך תלוי בנו. וברור גם שחלקנו נידון לחיים קצרים ואכזריים כיוון שנולדנו רגישים יותר מאחרים. פעימות הרגש של אלה דופקות במהירות בלתי נשלטת, מאלצות אותם להספיק כמה שניתן, לתפוס הכל בשתי ידיים לפני שייעלם, כל עוד הם עוד כאן, חיים. מרגישים. אני אחד מאלה.

למעשה אני יודע שאין אמת במחשבה הזאת, כי היה הדבר נכון, היה מותי נקבע מזמן. אני חייתי את חלקי בפעימות הרגש בפזרנות ובזבוז. חייתי את חלקי, ואולי גם לוויתי מאחרים. ולכן זה כל כך מפחיד אותי, בכל פעם שאנחנו מדברים. לפעמים אני מרגיש שבשיחה אחת איתך אני מאבד חצי חיים. אבל חי, בשיחה אחת איתך, כמה אני חי.

בכניסה לבניין האקדמיה למוזיקה ומחולות 
נפרדות אחת מהשניה שתי קבוצות. 

במעלה המדרגות עולים 
יצורים גרומים וטרוטי עיניים, 
לבושים מכנסי קורדורוי 
ונושאים מזוודות בגדלים שונים,
על הכתפיים.

אל המדרגות היורדות פונות נשים
במכנסי טיץ וחיוך חינני.
חושבים שניתן לומר מי מאושר
רק על סמך מראה חיצוני?

נפח

כמה נפח צריך לתפוס

בשר, דם, עור ועצמות,
גידים, שרירים, נימים, ורקמות,
איברים, בלוטות, שסתומים וצינורות,
נוזלי מופרשים ומערכות סגורות.

התלכדות קבוצות של מנגנונים,
נוירונים על גבי תאי עצב,
ותאי שמחה
ותאי זיכרון
ושכחה.

משאבות ומדחפים,
פירוק מזון ופירוק תאים,
כדוריות אדומות, לבנות ומפרקים כדוריים,
שלפוחית וכיבה, לב, לבלב כבדים וקלים.

עצמות השמע, פטיש, סדן, ארכוף.
מתנוכי האוזניים ועד עור התוף.
ציפורניים ושיער, שגדלים בלי סוף.
נמשים על פני העור והעוויות פנים,
שרירי טבעת וריצפה, שעוזרים לדלק לא לדלוף.

קנה וושת, בלוטות טעם וווסת,
רחם לחלקן,
וכדורי עיניים בשפע, כמעט שניים לכולם .

אז כמה נפח צריך לתפוס אדם,
על מנת שכל זה ייחשב?
כמה הוא צריך כדי לקבל את הזכות,
המפוקפקת, החמקמקה,
שיכירו בכך שיש לו רגשות?