פגישות

ובסוף זה בכלל לא נפגש
אז למה קוראים לזה
פגישה?

הצד שביקש,
נו הזה
שדוחף, שמניע
שהכל יסתדר מעצמו
על הטוב ביותר
שאהיה שם מבלי שאחשוב
ולפגוש באחר
בעצמי באמת, 
מקרוב מקרוב.

ואותה
והצד שרצה
נו את זה
הריחוף, הריקוד
הסרת מחסומים,
התפשטות
במרחב שבין שני ילדים
במשחק שתווים בקורי אור דקים
לשחרר מעצמו בלי פחדים, בלי פחדים
ולמתוח עוד רגע, כמה שניתן
רק שלא ייקרעו הקורים! עוד ניתן,
רק שלא תסתכלי לי בפנים. אז לאן?
עוד ניתן! זה צועק מבפנים: עוד ניתן!

וההבטחה שלי לאושר היכן?
יש מרחב
ליד הזמן,
בצד הדרך,
מחכה שאהיה מוכן
בצד הדרך.

ואגב זמן
אז אין טוב מן ההווה,
ואין בינוני סביל ממני.

היום היא ישבה שם
ואני כאן
והכול היה במקומו-
ילדים רצו ערומים בנינו
הלוך ושוב,
דילגו מעל משוכות,
ושנינו
במקום לשחק שילמנו חובות.
ועכשיו כבר אסור עוד, קיבלת מספיק
הקור, שניתק עוד בטרם נתווה,
נתלה ואוחז געגוע דביק.

אז נו תגידי
למה קוראים לזה פגישה?
ובסוף זה בכלל לא ניפגש.

מחשבות על חינוך

הנני מורתי, הביטי בי!
ראי כיצד אני מפנים את שיעוריך.
הסתכלי איך גם אני צומח שוב,
כמו החיטה,
כמו הדשא הרטוב,
כמו חילופי עונות.

הנני מורתי, הביטי בי!
וראי אותי ממלא אחר מטלותיך.
הביטי בספרים המתמלאים בכתב ידי,
כברכות חורף,
כאגם הכינרת הקדוש,
וכבר עומדות מחברותי להתמלא,
ולגלוש.

הנני מורתי, הביטי בי
וראי כמה בודד נותרתי
במעלה דרכך ומשעוליך
בדרך לחכמה
היכן אני?

שיחה על אדם

ונעשה אותו כמו לב;
נעטוף אותו עור של לב,
ונלביש אותו בבד אדום,
נלחץ ונשחרר כדי שידע אושר וכאב,
ונשמור עליו עד אשר יידום.

חיוכים

בכל פעם שאת עוברת לידי את מחייכת אליי,
ובכל פעם מנסה לחייך לך בתשובה.
ובכל פעם נזכר כשאת חולפת על פניי
שהפרצוף שלי לא יודע לחייך בחזרה.

אז כמו שהירח בראש חודש מחזיר
צל חיוור עם פס כסוף מאור השמש,
כך אני מותח את פניי ומחוויר לך,
אני רק כפל לחי מנוקדת נמש.

פוסט מורטם- מקץ פגישה

- מעניין אם הוא הבין מה קורה בנינו.
- מעניין, מה קורה בנינו באמת?
- העיקר שכעת כבר ניתן לחבק,
הרבה יותר קל לנו בין הידיים.
- נכון, אך לי לא נעשה קשה.
- תראי, בהתנצלויות אני מתחיל,
למה לא תתני לנו לשקוע קצת.
- הרי הנה, נתתי לחבק.

*

- הסברים שאני מציע לך, תנוח דעתך.
- דעתי אינה מונחת בסבר הפנים.
תן לי עוגיות סומסום,
תן לי קפה, מחוזק, עם משקעים,
תן לי משהו לנעוץ בו את שיניי,
תן לי משהו לחמם בו הידיים.

בסוף, הרי הרסת את הכל.

- באמת? כמה כיף לדעת,
שהיה מה להרוס.

*

- צריך להספיק לתשע ארבעים,
אז שב צמוד אליי,
אינני זקוקה להסברים,
אלא למשהו לחמם בו את הידיים.
תבין,
עכשיו, כמו אז,
הלילה זה אתה.

פוסט מורטם- תכתובת

קיבלתי מכתבכם ובו שאלתם קר.
כשהלכתי, לא הסכמנו על פרידה,
ולעדכן, ולהחליף חיים שלמים
במשפטי מפתח.

אמור כיצד מתקדמים המפגשים.
אמור מי נכנס בפתח דלתך.
תאר את הריח שלך, רק בסימני פיסוק
שיהיה קל להבין כשקוראים בדרך.

ואני עונה כיהודה,
כאשר ציווני אבי,
הבוגד, אשר נטל בנשיקה ללחיה,
לא תבינו אותי.