חצי חיים

קראתי פעם באיזה ספר, שלכל בן אדם יש מספר פעימות לב, קבוע מראש פחות או יותר. מיום לידתנו אנחנו בעצם סופרים אחורה, פעימה אחר פעימה, לסוף ידוע מראש. יש משהו קודר במחשבה הזאת.
כל זה כמובן לא נכון. הרי אני יודע כמעט בודאות, שאלה לא פעימות הלב שלנו שנקבעות בלידה ונספרות לאחור אלא פעימות הרגש. לכל אחד מאיתנו הוקצבה כמות מסוימת של פעימות רגש, וכיצד לחלק אותן תלוי בכלל בנו. טוב, בערך תלוי בנו. וברור גם שחלקנו נידון לחיים קצרים ואכזריים כיוון שנולדנו רגישים יותר מאחרים. פעימות הרגש של אלה דופקות במהירות בלתי נשלטת, מאלצות אותם להספיק כמה שניתן, לתפוס הכל בשתי ידיים לפני שייעלם, כל עוד הם עוד כאן, חיים. מרגישים. אני אחד מאלה.

למעשה אני יודע שאין אמת במחשבה הזאת, כי היה הדבר נכון, היה מותי נקבע מזמן. אני חייתי את חלקי בפעימות הרגש בפזרנות ובזבוז. חייתי את חלקי, ואולי גם לוויתי מאחרים. ולכן זה כל כך מפחיד אותי, בכל פעם שאנחנו מדברים. לפעמים אני מרגיש שבשיחה אחת איתך אני מאבד חצי חיים. אבל חי, בשיחה אחת איתך, כמה אני חי.